לפני חודשיים עברתי מעובד משרד כעצמאי. לא סתם עבודה במשרד ישן, שימו לב, אלא עבודה שכללה היכנסו לארון האופנה ומחוצה לו, ימים מחוץ למשרד בצילומים וימים בין המשרד לפגישות. עם זאת, הם תמיד היו בנויים יחסית, והיו שתי אמיתות לא פשוטות: הייתי רואה משרד מלא באנשים, ואני מייצג מותג כלפי חוץ. לרוב התלבשתי בהתאם: איפשהו בין להישאר מותאם למותג, מנה קטנה של בגדי עבודה טיפוסיים וקצת מהסגנון שלי.
החוקים מעולם לא היו מחמירים, ובכל זאת לומר שהמחשבה ללבוש כל מה שאני רוצה כל יום תהיה לשון המעטה. זה עד שהחופש הבלתי פוסק-והסיבוכים של הלבשה ללא חוקים-פגעו בי בפריון. התוכנית הייתה לעבוד מהבית. לאחרונה פתחתי אתר משלי, ושותפי העסקי היה אמור להישאר במשרה מלאה עוד מספר שבועות. ובכל זאת הבנתי מהר שזה לא יהיה כל כך פשוט: ברוב הימים גיליתי שאצטרך להתאים את העבודה בבית בין לבין פגישות חשובות עם משתפי פעולה ועם לקוחות, וחלומי להסתובב במכנסי קשמיר התפוגג במהירות.
אני מסוג האנשים שלא יכולים לעבוד בצורה פרודוקטיבית אם יסיחו אותי אפילו רגע של אי נוחות: עקבים, מכנסיים צמודים וחולצות עם צוואר גבוה הם לא, לא ולא. ובכל זאת חותלות וקופץ קשמיר נותנים לי אישור תת הכרתי לשים סדרה ברקע (לאחר מכן הופך מוסח הדעת) ולהתכרבל עם שוקו חם, ולהשיג מעט יחסית עם שלי יום עבודה. בנוסף, למי יש זמן לשנות מחכם לתפוח אדמה לאחר כל פגישה בשם הנוחות? לצערי לא אני. הייתי צריך למצוא פתרון ארטוריאלי.
מהר מאוד החלטתי שהשקעה בכמה מכנסיים נוחים אך חכמים יחסית היא נקודת התחלה טובה. במצב של אי וודאות מוחלטת, פניתי לכמה מחברי לעצמאים (ובעצם לא מסוגננים) להשראה. מהנערה היוונית המהודרת שלי נטליה ג'ורג'לה לרבים דוינה, הם תזכורת מתמדת שנשים לובשות את המכנסיים, והן לובשות אותן היטב. רחמנא ליצלן - ואולי לא במקרה - הלכתי להסתכל בתקופה שבה חליפה היא כל הזעם.
מ מנגו למרג'ילה ומ- J.Crew ל- ז'אקמוס, נקלעתי למכנסיים גדולים יותר מכפי שיכולתי להתנער מהמשכורת שלי. אז הסתפקתי במגוון טוב: זוג שחור בגזרה גבוהה לימים חכמים יותר, מכנסי צ'ק וינטג 'לזווג עם הדפסים אחרים וכמה מכנסי רגל רחבי גמלים שהיו מושלמים לגרום לסריגים נוחים להיראות מבוגרים לְמַעלָה.
הבא בסדר היום שלי היה לגרום לג'ינס להיראות מקצועי מספיק כדי ללבוש אותו לפגישות ארוחות בוקר וצהריים חשובות. קבעתי לפני שנים (בזמן שעבדתי במשרד כספים כסטודנט באוניברסיטה) שחולצות לבנות גרמו לי להרגיש מסורבל, אז חיפשתי השראה מחובשי ג'ינס טובים ממני. הרבה פעמים תהיתי איך לוסי וויליאמס היא כל כך חכמה בצורה מבריקה בגט-אפים מזדמנים, ומצאתי את התשובה ברפרטואר הבלייזר שלה.
החלטתי על דרכי: אני צריך את החלקות של חולצה עם פגיעה של בלייזר ונוחות של חולצת משי (יושב ליד שולחן הכתיבה שלי בבית נוקשה החולצה לא יכולה להיות פחות מושכת) והלכה לחפש אלטרנטיבות שגרמו לי להרגיש מקצועית ובכל זאת תואמת את העבודה החדשה שלי מהבית אָרוֹן בְּגָדִים. את התשובה מצאתי בגל חדש של מותגים המייצרים בגדים לנשים כמוני: מונוגרפיה, מגי מרילין ו ריקו לונדון מחזירים את האישיות לחולצות וחולצות, והם מחזירים את הרבגוניות לקטלוג הג'ינס שלי.
איפה אני עכשיו? סטטוס נוכחי: מחפש נעליים נוחות שאומרות "אשת עסקים" וניתן ללבוש אותן גם בסוף השבוע. זה החלק האחרון בפאזל ארון העבודה שלי מהבית, וכמעט פתרתי אותו. אני מקווה לדווח בקרוב, אבל בינתיים, קנה את הדברים החשובים מהבית שאני חושב שתזדקק להם.