רוב שחקני שחמט בטורניר מכירים את השיטה המסורתית להבקיע טורניר שחמט. עם זאת, ניסו מערכות חלופיות רבות לאורך השנים, החל משינויים קטנים ופשוטים ועד שיפוצים מלאים של מערכת הניקוד הנוכחית. להלן כמה ממערכות הניקוד הבולטות בהן נעשה שימוש היסטוריית שחמט.
איור: האשוח / מריצה פטרינוס
ניקוד מסורתי
ברוב טורנירי השחמט שנערכו מאז אמצע המאה ה -19, הייתה שיטת ניקוד פשוטה מאוד. שחקנים שהשיגו ניצחון במשחק קיבלו נקודה, ואילו אלה שהבקיעו מצייר קיבלו חצי נקודה. הפסד במשחק, כפי שאפשר לצפות, היה שווה אפס נקודות.
היו, ועוד ישנן סיבות טובות מדוע מערכת זו הפכה לסטנדרט במשחק הטורניר. ראשית, יש היגיון מסוים לאופי "סכום האפס" של הניקוד. כל משחק שווה בדיוק נקודה אחת, ו (למעט נסיבות חריגות כמו חילוט כפול) השחקנים ימצאו גם דרך לפצל את הנקודה הזו ביניהם. לאוהדים פשוט מאוד לעקוב אחריהם, ולמרות שציון לא תמיד יכול להגיד לך במבט אחד כמה משחקים ניצח או הפסיד לשחקן, הוא יכול לפחות להגיד לך אם לשחקן יש יותר ניצחונות או הפסדים. לדוגמה, שחקן עם ציון 4/7 יכול גם לקבל את הציון שלו לידי ביטוי כ- 4-3, או +1, מה שאומר לנו שהוא ניצח משחק אחד יותר ממה שהפסיד במהלך הטורניר.
טענה נוספת לטובת מערכת ניקוד זו בשחמט המודרני היא כי דֵרוּג המערכת מבוססת על הרעיון כי תיקו הוא בעל ערך גבוה פי חצי מניצחון. אם שינו מערכות ניקוד כדי לעודד ניצחונות על תוצאות תיקו, שחקנים עשויים לשחק בדרכים שמצליחות בטורנירים, אך פוגעים בהם בדירוג, מה שהופך את הדירוגים למדויקים פחות.
3-1-0 ניקוד
לאחרונה, כמה טורנירים עברו למתכונת ניקוד 3-1-0. פורמט זה נקרא גם ניקוד כדורגל, הודות לעובדה שהוא אומץ באופן נרחב בליגות כדורגל ברחבי העולם.
במערכת זו, השחקנים מקבלים תמריץ נוסף לנצח משחקים. כל ניצחון שווה שלוש נקודות, בעוד תיקו שווה רק אחת, וההפסדים עדיין שווים אפס. ההבדל העיקרי במערכת ניקוד זו הוא ששחקנים שמשיגים ניצחון והפסד מדורגים מעל אלה שקלעו שתי תוצאות תיקו (שלוש נקודות מול. שתיים), ולכן משחק לחימה מעודד.
מארגנים רבים השתמשו במערכת ניקוד כדרך להפחית תיקו במשחקי טורניר, ככל הנראה ברמת הצלחה מסוימת. מכיוון ששחקן חייב לנצח רק יותר משליש מהמשחקים המכריעים שלו כדי להצליח יותר מאשר לצייר כל משחק, מהלכים מסוכנים רבים אכן נכונים למשחק, גם אם התוצאה אינה ברורה.
אחת התוצאות המעניינות של מערכת הניקוד הזו היא שאפשר לשחקן שהיה מסיים מאחורי מישהו תחת ניקוד מסורתי לסיים מעליו תחת מערכת 3-1-0. אף ששתי המערכות הן שרירותיות במהותן, תוצאות אלה עדיין נראות "לא נכונות" עבור שחקנים רבים, שכן מערכת הניקוד המסורתית נטבעה עמוק בתרבות השחמט. דאגה משכנעת יותר היא פוטנציאל ההתנגשות כאשר משתמשים במערכת כזו ברובין עגול אירועים, מכיוון ששחקנים ידידותיים יכלו לעשות טוב יותר על ידי "מסחר בניצחונות", במקום פשוט לצייר שני משחקים נגד כל אחד אַחֵר.
מערכות ניקוד אחרות
מדי פעם ניסו המארגנים גישות קיצוניות יותר לשינוי מערכת הניקוד במטרה להחיות את אירועיהם. מאמץ בולט אחד בשנים האחרונות היה מערכת הנקודות Ballard Antidraw Point, הידועה יותר בשם BAPS. מערכת הניקוד הייתה פרי יצירתו של קלינט באלארד, מארגן שחמט בוושינגטון שחיפש דרך להבטיח ששחקנים לא ירצו לצייר את משחקיהם. תשובתו הייתה BAPS, שהבקיעה משחקים כדלקמן:
- זכייה שחורה: 3 נקודות
- ניצחונות לבנים: 2 נקודות
- תיקו: נקודה אחת לשחור, 0 נקודות ללבן
- הפסדים: 0 נקודות
בהתחשב בחיסרון הקל של בלק, השחקן השני מקבל בעקביות יותר נקודות עבור אותה תוצאה כמו הלבן. עם זאת, ללייט יש חיסרון שני: הם לא מקבלים נקודות כלשהן על תיקו. זה עושה תיקו לא טוב יותר מהפסד של ווייט. מערכת הניקוד הייתה בשימוש הבולט ביותר בטורניר "Slugfest" שארגן באלארד עוד בשנת 2005 אך לא היה בשימוש נרחב אחרת.
